פסק-דין בתיק עת"מ 2162-08-11

העותר הגיש עתירה להאריך את אשרת השהיה שלו בישראל, אשרת עבודה מסוג ב1 בתחום הבניין, עד ליום 31.12.11, וכן להורות על שחרורו מהמשמורת.

העותר הוא אזרח סין שנכנס לישראל כדין ביום 5.12.2005, ואשרתו פגה ביום 31.3.2011.

לטענתו הוא נפל קורבן לכנופית עברינים שהציעה לו במרמה תעודת זהות ישראלית מזוייפת כנגד תשלום כספי, והוא נותר כאן. בשלב מסויים הבין שנפל קורבן למרמה כאמור, ופנה למשטרה, בעוד אשרתו בתוקף.

הדברים נרשמו אלא שלאחר מכן זומן למשרדי המשטרה, הועבר ליחידת עוז, ושם נעצר לאחר שניתן בעניינו צו הרחקה וצו משמורת.

העותר פנה לבית משפט זה בעתירה קודמת שמספרה 49204-05-11, ואולם ביום 19.7.11 חזר בו מן העתירה לאור הערת בית המשפט (במותב אחר) כי עליו לפנות לועדת השגה, וכן לבית הדין למשמורת אם רצונו בכך.

העותר פנה לועדת ההשגה, אלא ששם נדחה מהטעם שועדת ההשגה אינה מסומכת לדון בעניינו לפי הנוהל מכוחו הוקמה, וזאת גם בשל היותו במשמורת וגם בשל העדר פניה מוקדמת לרשות. למעלה מן הנדרש, כך לטעמה של הועדה, ניתנה גם הנמקה לגוף הענין, כי אין לעותר זכות לשהות בישראל.

גם בפני בית הדין למשמורת התברר עניינו של העותר, ובית הדין החליט שאין עילה לשחרורו.

אף שהעתירה אינה מופנית כנגד עצם החלטת ועדת ההשגה וכנגד החלטת בית הדין, הן נזכרות בעתירה הנוכחית, וב"כ העותר מבקר שתי החלטות אלו.

טענתו המהותית של העותר בפני היא, שהוא זכאי להמשיך ולשהות בישראל מכח חוזר מנכ"ל 39/11, המדבר בהארכת האשרות של עובדים זרים בתחום הבניה עד סוף שנה זו. לכן הוא מבקש להשתחרר, ולו בתנאים לרבות ערובה כספית, ולאפשר לו את מיצוי הזכות האמורה.

שקלתי בדברים ובאתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להדחות.

אקדים ואומר, כי צודק ב"כ העותר בטענתו על התחושה הלא נוחה של מרשו, ואף שלו, לנוכח שליחתו מערכאה לערכאה.

בעיקרון אומנם לא היה מקום לפניה לועדת השגה, מהטעמים המפורטים בהחלטת ועדת ההשגה, טעמים אשר גם ב"כ עצמו מסכים להם - העותר במשמורת, והעותר לא פנה בפניה מוקדמת למשרד הפנים בענין זה, כך לנוכח הוראות הנוהל מכוחו הוקמה ועדת ההשגה.

אלא שמרגע שבית משפט זה הורה בעתירה קודמת כי על העותר לפנות לועדת ההשגה - צריכה היתה ועדת ההשגה לקבל את פניתו של העותר ולבחון אותה לגופה, ולא לדחות אותה על הסף. דבר זה נובע מעיקרון כיבוד הערכאות.

דא עקא, שועדת ההשגה היתה ערה כנראה לקושי, ופרטה בהחלטה אף התייחסות לגוף הדברים.

באותה החלטה פרטה ועדת ההשגה כי העותר מיצה את תקופת השהיה המקסימלית המותרת לו לפי החוק, 63 חודשים, וכי חוזר המנכ"ל 39/11 אינו חל בעניינו, משום שהוא חל רק על מי שלא מיצה את התקופה המקסימלית ביום הוצאת הנוהל.

כיוון שכך אפשר לבחון הדברים לגופם, ואין לצורך להחזיר הענין לועדת ההשגה כדי שתדון בדברים לגופם - ואותה בחינה עניינית מראה כי צדקה ועדת ההשגה לעצם הענין, ואומנם אין לעותר כל זכות לפי חוזר מנכ"ל 39/11 להמשיך ולשהות בישראל.

ב"כ המלומד של העותר ציין בהגינותו, כי אינו טוען להמשך שהיה בישראל מכח הכוונה להגיש הליכים אזרחיים נגד אותם אלו שהונו אותו, וגם לא מכח הכוונה להמשיך במיצוי תלונתו במשטרה כנגד אותם גורמים. כמובן שהעותר יוכל לעשות זאת ע"י השארת יפוי כח בידי ב"כ, אשר יטפל בכך מטעמו בארץ בהעדרו. כמובן גם שככל שיוגשו הליכים כאלו ויהיה צורך בנוכחות לשם המשפט, יוכל ב"כ העותר לבקש עבור מרשו היתר כניסה מיוחד.

סופו של דבר, העתירה נידחת, והעותר יורחק מן המדינה, מתוך מעצרו.

בנסיבות העניין, למרות דחיית העתירה, אך בשל אותו תהליך של מעבר מערכאה לערכאה שלא באשמתו, אינני מחייב את העותר בהוצאות.